זיכרונות מסיור שורשים בשרפץ Sierpc - עיירתו של אבי אפרים שילה
2006
מאת: עדה שילה
אבי שהיה איש ספר ואדם מיוחד במינו, נהג לספר לנו בילדותינו ובהתבגרותנו סיפורי זיכרונות מילדותו בעיירה.
הייתה לו שפה מאוד ציורית ודרך מרתקת לספר את זיכרונותיו מתקופת ילדותו, אפשר היה לחוש את האווירה והיה נדמה לי שאני מכירה את המקומות, כאילו הייתי שם בעצמי.
לקראת נסיעתנו לסיור השורשים בשנת 2006, כשהוא כבר היה מבוגר ולצערי לא יכול היה להצטרף לנסיעתנו, ביקשתי ממנו, שיספר לי שוב את הסיפורים ויכתוב אותם, כדי שאוכל לזהות את המקומות ולהקריא בקול כאשר נעמוד בכיכר העיירה Stary Rynek את שכתב כאילו הוא אתנו, וכך גם עשיתי. קראתי בהתרגשות אדירה בפני הקבוצה שכללה את צאצאי משפחות –בוקאט ושולץ/נוימן והנה תיאור מתוך מה שכתב:
"הכיכר הייתה גם המרכז המסחרי של העיירה כלומר, של יהודיה. פתחי החנויות היו האחד ליד השני ובשעות הפנויות ללא קונים, אפשר היה לראות את בעלי החנויות כשהם רכונים מעל דפי גמרא ולצידה ממחטה לשם סימון דף הספר עם כניסת קונה. באותן ההזדמנויות, בעלי חנויות אחרים התקבצו על המדרכה לשיחת רעים ולחילופי דעות. אלה נחרטו בזיכרוני בשל תנועות הידיים שליוו את הויכוחים. היו אלו תנועות רחבות שכללו הדגשות שבוטאו באצבעות זקופות לכיוון אחד מרוחות השמים לציון הגיאוגרפי של נושא הויכוח, או לכיוון השמים כדי לחזק את הפסימיסטים. היו אלה חילוקי דעות בכלל הוויות העולם ולא סתם בעניינים של יום יום."
הייתה לו שפה מאוד ציורית ודרך מרתקת לספר את זיכרונותיו מתקופת ילדותו, אפשר היה לחוש את האווירה והיה נדמה לי שאני מכירה את המקומות, כאילו הייתי שם בעצמי.
לקראת נסיעתנו לסיור השורשים בשנת 2006, כשהוא כבר היה מבוגר ולצערי לא יכול היה להצטרף לנסיעתנו, ביקשתי ממנו, שיספר לי שוב את הסיפורים ויכתוב אותם, כדי שאוכל לזהות את המקומות ולהקריא בקול כאשר נעמוד בכיכר העיירה Stary Rynek את שכתב כאילו הוא אתנו, וכך גם עשיתי. קראתי בהתרגשות אדירה בפני הקבוצה שכללה את צאצאי משפחות –בוקאט ושולץ/נוימן והנה תיאור מתוך מה שכתב:
"הכיכר הייתה גם המרכז המסחרי של העיירה כלומר, של יהודיה. פתחי החנויות היו האחד ליד השני ובשעות הפנויות ללא קונים, אפשר היה לראות את בעלי החנויות כשהם רכונים מעל דפי גמרא ולצידה ממחטה לשם סימון דף הספר עם כניסת קונה. באותן ההזדמנויות, בעלי חנויות אחרים התקבצו על המדרכה לשיחת רעים ולחילופי דעות. אלה נחרטו בזיכרוני בשל תנועות הידיים שליוו את הויכוחים. היו אלו תנועות רחבות שכללו הדגשות שבוטאו באצבעות זקופות לכיוון אחד מרוחות השמים לציון הגיאוגרפי של נושא הויכוח, או לכיוון השמים כדי לחזק את הפסימיסטים. היו אלה חילוקי דעות בכלל הוויות העולם ולא סתם בעניינים של יום יום."
כאשר עמדנו בכיכר, חיפשו עיני כדבר ראשון את השעון בחזית בניין העירייה הישן וכשעמדנו מולו הקראתי את אחד מסיפוריו של אבא:
"ליבה הפועם והייצוגי של העיירה היה מצוי בכיכר הישנה שהייתה שטח ריבועי, ששלוש מצלעותיו תחומות ע"י בתים בני שתי קומות: העליונה למגורים והתחתונה לחנויות. מארבע פינות הכיכר יוצאים רחובות המתחברים לכבישים המוליכים לערים השכנות.
בצלע הרביעית עמד בית העירייה ובראשו שעון הקיר שעל פיו כיוונו כל תושבי העיר את שעוני הכיס שלהם".
שעון העיר קיים ועובד גם כיום וכשעמדנו מולו, ראיתי בעיני רוחי את דמויות היהודים העוברים את כיכר העיר בחזרם מבית הכנסת או מיום עבודתם, עומדים ומכוונים את שעוניהם.
"אכזבתי" הייתה, שבדמיוני ועפ"י תיאוריו של אבי בזיכרונותיו כילד, כיכר העיר הייתה גדולה הרבה יותר ומרשימה. מה שראינו במציאות הייתה ככר קטנה ומוזנחת בלב עיירה קטנה.
מכיכר העיר הלכנו לראות את המאפיה, שהיה לה תפקיד חשוב ביותר בהווי היהודי בעיירה ובזיכרונותיו של אבי כילד וכך הוא סיפר:
"ליבה הפועם והייצוגי של העיירה היה מצוי בכיכר הישנה שהייתה שטח ריבועי, ששלוש מצלעותיו תחומות ע"י בתים בני שתי קומות: העליונה למגורים והתחתונה לחנויות. מארבע פינות הכיכר יוצאים רחובות המתחברים לכבישים המוליכים לערים השכנות.
בצלע הרביעית עמד בית העירייה ובראשו שעון הקיר שעל פיו כיוונו כל תושבי העיר את שעוני הכיס שלהם".
שעון העיר קיים ועובד גם כיום וכשעמדנו מולו, ראיתי בעיני רוחי את דמויות היהודים העוברים את כיכר העיר בחזרם מבית הכנסת או מיום עבודתם, עומדים ומכוונים את שעוניהם.
"אכזבתי" הייתה, שבדמיוני ועפ"י תיאוריו של אבי בזיכרונותיו כילד, כיכר העיר הייתה גדולה הרבה יותר ומרשימה. מה שראינו במציאות הייתה ככר קטנה ומוזנחת בלב עיירה קטנה.
מכיכר העיר הלכנו לראות את המאפיה, שהיה לה תפקיד חשוב ביותר בהווי היהודי בעיירה ובזיכרונותיו של אבי כילד וכך הוא סיפר:
"תהלוכות עם סירי החמין
בכל יום שישי לפני קבלת השבת, היו מגיעים ילדים מארבעת רחובות המוצא של הכיכר ומהחצרות המקיפים אותה. שניים מילדי המשפחה היו אוחזים בשתי קצוות מגבת המושחלת בסיר החמין דרך שתי האוזניים ומעל המכסה וכך צועדים אל המאפיה, שם התבשל לו החמין עד שבת בצהרים לאחר התפילה. התהלוכה ביום שישי עם סירי החמין אל המאפייה הייתה מחזה קולני בליווי ניתורי צחוק וכעין תחרות.
התהלוכה בשבת מהמאפפייה אל הבית הייתה נינוחה יותר אך גם מהבילה בבליל ריחות מדגדגי אף. בליל ריחות החמין עלה בימי הקיץ באוויר ללא נוע, ישירות ל"מרומים לייצג" את "ריח השבת היהודית".."
הכנת המצה השמורה
בערב ליל הפסח המהדרין והמקפידים אוכלים מצות רק מאלו שנאפו ע"י שומרי דת גם בחזותם. מאחר וכלל הציבור אינו יכול לעמוד בחומרות אלו, צמצמו את ההקפדה לליל הסדר או רק לראשי המשפחה. המצה נאפתה בשני ימים שלפני החג, עפ"י הזמנה ותור ובהשתתפות המזמין.
בשעה שיוחדה לנו, אבא לקח את ידי במעין טכס של חגיגיות, וביחד צעדנו אל הכיכר והתנור. בהגיענו הובלתי ישירות אל מיכל "המים שלנו", כלומר מים שהיו סגורים ללא שימוש ללילה שלם. עם קבלת הצו, היה זה תפקידי לקחת לידי את הכלי התלוי ליד החבית, לשאוב את המים ולהביאו לאבא מופשל השרוולים, העומד לפני שולחן שעליו ערימה קטנה של קמח ועלי היה לשפוך את המים בזרם דקיק על ראש הערימה ולפי פקודה. הקמח והמים הפכו לבצק שחולק ע"י אבא לפרוסות שוות והוא העבירן לידי אברכים מזוקנים שעבדו לצידו ועפ"י סדר קבוע לשו, רידדו והעבירו את המחורר על המצה עד שהועברה על כף המרדה אל התנור.
בכל משך המבצע הם קראו "מצות מצווה" וזמררו שירי חסידים."
יצאנו מן הכיכר אל אחד הרחובות היוצאים ממנה והגענו למקום בו עמד בנין "חדר יסודי תורה" בו למד אבי בהיותו ילד. אחד מזיכרונותיו החזקים היה קשור לסוף יום הלימודים הארוך בלילות חורף חשוכים, בטרם הגיע החשמל לעיירה וכך הוא סיפר:
" הדרך מן ה"חדר" הביתה, עברה דרך גשר והשתפלה קמעה בצלע המדרוני של הגבעה.
התלמידים היו מגיעים מצוידים בפנסי רוח שהותקנו בתוך פנס מנייר פרפין. בסוף יום הלימודים הילדים היו עומדים בתור והשרת היה מדליק לכל אחד את הפנס, וכשהם החלו ללכת הבייתה, הרחוב עד הגשר התמלא באורות מרצדים כנחילי גחליליות".
עמדנו שם באותו המקום, הסתכלנו לעבר הגשר וניסינו לתאר לעצמנו את המחזה של ים ה"גחליליות" שהורכב מילדים עם פנסי רוח מאולתרים.
בכל תיאוריו של אבי, הצטיירה תמונה של עיירה שוקקת חיים יהודים פעילים על מגוון הפעילויות שהיו נהוגות אצל היהודים ומוסדותיהם הדתיים והחילוניים שבה.
הגענו לרחוב שבו עמד בית משפחת שולץ - משפחתו של אבי והנה הבית אינו קיים, הרסו אותו.
11 שנים קודם לכן ב-1995, כאשר אבי, נורית אחותי ובנה שוני ביקרו במקום, הבית היה קיים והם אף הצטלמו על ידו. האכזבה הייתה גדולה וכל שנותר לנו לעשות הוא להצטלם במקום בו עמד הבית - שושי בת
דודתי (בת אחותו של אבי), נורית אחותי ואני.
הביקור בעיירתו של אבי היה בלתי נשכח ועבורי כמו גם לרבים מאתנו, היווה סגירת מעגלים ופערים, שהיו חסרים כל כך לכולנו, מכיוון ששנים היה להורינו קושי לדבר ולתאר את עברם במפורט ולהיזכר בחלק גדול מבני משפחתם שנרצחו ע"י הנאצים, כולל 5 מדודינו וסבא וסבתא.
את הביקור בעיירה שרפץ Sierpc סיימנו בבית הקברות היהודי. אעפ"י שידענו והתכוננו לכך שנמצא בית קברות מוזנח עם מצבות מנותצות, היה קשה להתמודד עם מה שראינו. ניסינו לקרוא את הכתוב על המצבות המנותצות שנותרו, אך פגעי הזמן והאדם פגעו בכולן.
בחלוקת התפקידים שחילקנו בינינו לפני הנסיעה והכנת טכסי הזיכרון השונים במקומות
בהם ביקרנו, בחרתי להכין את הטכס בבית הקברות בשרפץ Sierpc ואני מצרפת את מה שכתבתי:
טקס אזכרה בבית העלמין בשרפץ
"שמענו רבות היום על שרפץ מפי נורית מדריכתנו ואולי קצת אחזור על הדברים במה שאקריא. בחרתי להקריא משהו שאבי, לקראת נסיעתו לפולין ב 1995 עם אחותי נורית ונכדו שוני בנה, הכין.
זה נייר מסע שקרא לו "שרפץ עיר הולדתי במרכז פולין, כדגם עיירה והוויה יהודית בפולין" ובו הכין 4 נקודות תצפית:
הראשונה - הכיכר הישנה (השוק הישן)
השנייה - רחוב וורשה עד לפאתי הפרוור הכפרי וולוקי
בכל יום שישי לפני קבלת השבת, היו מגיעים ילדים מארבעת רחובות המוצא של הכיכר ומהחצרות המקיפים אותה. שניים מילדי המשפחה היו אוחזים בשתי קצוות מגבת המושחלת בסיר החמין דרך שתי האוזניים ומעל המכסה וכך צועדים אל המאפיה, שם התבשל לו החמין עד שבת בצהרים לאחר התפילה. התהלוכה ביום שישי עם סירי החמין אל המאפייה הייתה מחזה קולני בליווי ניתורי צחוק וכעין תחרות.
התהלוכה בשבת מהמאפפייה אל הבית הייתה נינוחה יותר אך גם מהבילה בבליל ריחות מדגדגי אף. בליל ריחות החמין עלה בימי הקיץ באוויר ללא נוע, ישירות ל"מרומים לייצג" את "ריח השבת היהודית".."
הכנת המצה השמורה
בערב ליל הפסח המהדרין והמקפידים אוכלים מצות רק מאלו שנאפו ע"י שומרי דת גם בחזותם. מאחר וכלל הציבור אינו יכול לעמוד בחומרות אלו, צמצמו את ההקפדה לליל הסדר או רק לראשי המשפחה. המצה נאפתה בשני ימים שלפני החג, עפ"י הזמנה ותור ובהשתתפות המזמין.
בשעה שיוחדה לנו, אבא לקח את ידי במעין טכס של חגיגיות, וביחד צעדנו אל הכיכר והתנור. בהגיענו הובלתי ישירות אל מיכל "המים שלנו", כלומר מים שהיו סגורים ללא שימוש ללילה שלם. עם קבלת הצו, היה זה תפקידי לקחת לידי את הכלי התלוי ליד החבית, לשאוב את המים ולהביאו לאבא מופשל השרוולים, העומד לפני שולחן שעליו ערימה קטנה של קמח ועלי היה לשפוך את המים בזרם דקיק על ראש הערימה ולפי פקודה. הקמח והמים הפכו לבצק שחולק ע"י אבא לפרוסות שוות והוא העבירן לידי אברכים מזוקנים שעבדו לצידו ועפ"י סדר קבוע לשו, רידדו והעבירו את המחורר על המצה עד שהועברה על כף המרדה אל התנור.
בכל משך המבצע הם קראו "מצות מצווה" וזמררו שירי חסידים."
יצאנו מן הכיכר אל אחד הרחובות היוצאים ממנה והגענו למקום בו עמד בנין "חדר יסודי תורה" בו למד אבי בהיותו ילד. אחד מזיכרונותיו החזקים היה קשור לסוף יום הלימודים הארוך בלילות חורף חשוכים, בטרם הגיע החשמל לעיירה וכך הוא סיפר:
" הדרך מן ה"חדר" הביתה, עברה דרך גשר והשתפלה קמעה בצלע המדרוני של הגבעה.
התלמידים היו מגיעים מצוידים בפנסי רוח שהותקנו בתוך פנס מנייר פרפין. בסוף יום הלימודים הילדים היו עומדים בתור והשרת היה מדליק לכל אחד את הפנס, וכשהם החלו ללכת הבייתה, הרחוב עד הגשר התמלא באורות מרצדים כנחילי גחליליות".
עמדנו שם באותו המקום, הסתכלנו לעבר הגשר וניסינו לתאר לעצמנו את המחזה של ים ה"גחליליות" שהורכב מילדים עם פנסי רוח מאולתרים.
בכל תיאוריו של אבי, הצטיירה תמונה של עיירה שוקקת חיים יהודים פעילים על מגוון הפעילויות שהיו נהוגות אצל היהודים ומוסדותיהם הדתיים והחילוניים שבה.
הגענו לרחוב שבו עמד בית משפחת שולץ - משפחתו של אבי והנה הבית אינו קיים, הרסו אותו.
11 שנים קודם לכן ב-1995, כאשר אבי, נורית אחותי ובנה שוני ביקרו במקום, הבית היה קיים והם אף הצטלמו על ידו. האכזבה הייתה גדולה וכל שנותר לנו לעשות הוא להצטלם במקום בו עמד הבית - שושי בת
דודתי (בת אחותו של אבי), נורית אחותי ואני.
הביקור בעיירתו של אבי היה בלתי נשכח ועבורי כמו גם לרבים מאתנו, היווה סגירת מעגלים ופערים, שהיו חסרים כל כך לכולנו, מכיוון ששנים היה להורינו קושי לדבר ולתאר את עברם במפורט ולהיזכר בחלק גדול מבני משפחתם שנרצחו ע"י הנאצים, כולל 5 מדודינו וסבא וסבתא.
את הביקור בעיירה שרפץ Sierpc סיימנו בבית הקברות היהודי. אעפ"י שידענו והתכוננו לכך שנמצא בית קברות מוזנח עם מצבות מנותצות, היה קשה להתמודד עם מה שראינו. ניסינו לקרוא את הכתוב על המצבות המנותצות שנותרו, אך פגעי הזמן והאדם פגעו בכולן.
בחלוקת התפקידים שחילקנו בינינו לפני הנסיעה והכנת טכסי הזיכרון השונים במקומות
בהם ביקרנו, בחרתי להכין את הטכס בבית הקברות בשרפץ Sierpc ואני מצרפת את מה שכתבתי:
טקס אזכרה בבית העלמין בשרפץ
"שמענו רבות היום על שרפץ מפי נורית מדריכתנו ואולי קצת אחזור על הדברים במה שאקריא. בחרתי להקריא משהו שאבי, לקראת נסיעתו לפולין ב 1995 עם אחותי נורית ונכדו שוני בנה, הכין.
זה נייר מסע שקרא לו "שרפץ עיר הולדתי במרכז פולין, כדגם עיירה והוויה יהודית בפולין" ובו הכין 4 נקודות תצפית:
הראשונה - הכיכר הישנה (השוק הישן)
השנייה - רחוב וורשה עד לפאתי הפרוור הכפרי וולוקי
השלישית – נתיב הכנסיות
הרביעית – בית העירייה
הרביעית – בית העירייה
והוא כותב: "חוזרים אל היככר הישנה ליד בית העירייה. אל המקום הזה ב – 8 בנובמבר 1939 נאספו במכות ע"י הגסטאפו ועוזריהם מבין הפולנים, כל יהודי שרפץ Serpc והסביבה כ-4000 נפש. הם הורצו אל תחנת הרכבת למרחק של כ 4 ק"מ – זקנים, נשים וטף ובעזרת מכות וצליפות שוט הוכנסו בצפיפות לתוך קרונות להובלת בהמות.
באותו מקום בו החלה ההתיישבות היהודית בשרפץ לפני כ 600 שנה, בו היא גם הסתיימה באכזריות שאין רבה ממנה."
אחותי נורית, כותבת בסיום עבודה שהכינה על העיירה שרפץ בשנת 1998:
"זה הסוף, שרפץ Sierpc היהודית, התוססת חדלה להיות יהודית. אולם הרוח, אותה הרוח שראינוה לאורך סיפור העיירה, נשארה.
האנשים שהגיעו לארץ כתבו את ספר הקהילה בסיוע יהדות שרפץ Sierpc בעולם. הם החלו חיים חדשים בישראל וקורותיהם שזורים בתקומת מדינת ישראל והתפתחותה".
אקריא את הקדיש שנכתב בספר הזיכרון לקהילת שרפץ 1959:
היה הייתה ...
היה הייתה קהילת שרפץ. היה הייתה עיר בין ערים, קהילה בין קהילות ואיננה עוד. כאשר אינן עוד מאות קהילות יהודיות בפולין, כאשר אינם עוד ששה מיליונים מאחינו ומאחיותינו שנספו בשואה האיומה.
היה הייתה...
הפצע הפתוח שותת ושותת. מעיין הדמעות רותח והעין הקפואה צופה לתוך מרחקי הזמנים ורואה הכול עד מעמקי מעמקים, עד רעידת נבכי כל נשמה.
היא רואה בבהירות מזעזעת את העיר הרבוצה על פרשת דרכים חשובה. עיר שהייתה חציה יהודית ואין בה עוד יהודים.
היא רואה את הבתים שאינם ואת היהודים אשר ישבו בהם ואינם.
היא רואה את החיים שהתנהלו בבתים אלה, את חיי הפרט וחיי הכלל, חיי קהילה קדושה שאיננה.
העין רואה הכול והיד רושמת, רושמת באצבעות מעוותות כואבות למען דעת,למען נזכור ולא נשכח; למען נאגור את הדמעה הרותחת שלנו על אבדן קהילתנו אל נאד הדמעות העצום של האומה, אל בית הדווי הכביר שאין משלו אצל שום אומה ולשון.
היה הייתה...
היא עלתה בדם ואש לשמיים, אך חיה בלבנו ותחיה בזיכרון הדורות. לא שכחנו ולא נשכח ולא ניתן לשכוח! אל דמי לנו! ואל דמי לעולם!
יתגדל ויתקדש...
באותו מקום בו החלה ההתיישבות היהודית בשרפץ לפני כ 600 שנה, בו היא גם הסתיימה באכזריות שאין רבה ממנה."
אחותי נורית, כותבת בסיום עבודה שהכינה על העיירה שרפץ בשנת 1998:
"זה הסוף, שרפץ Sierpc היהודית, התוססת חדלה להיות יהודית. אולם הרוח, אותה הרוח שראינוה לאורך סיפור העיירה, נשארה.
האנשים שהגיעו לארץ כתבו את ספר הקהילה בסיוע יהדות שרפץ Sierpc בעולם. הם החלו חיים חדשים בישראל וקורותיהם שזורים בתקומת מדינת ישראל והתפתחותה".
אקריא את הקדיש שנכתב בספר הזיכרון לקהילת שרפץ 1959:
היה הייתה ...
היה הייתה קהילת שרפץ. היה הייתה עיר בין ערים, קהילה בין קהילות ואיננה עוד. כאשר אינן עוד מאות קהילות יהודיות בפולין, כאשר אינם עוד ששה מיליונים מאחינו ומאחיותינו שנספו בשואה האיומה.
היה הייתה...
הפצע הפתוח שותת ושותת. מעיין הדמעות רותח והעין הקפואה צופה לתוך מרחקי הזמנים ורואה הכול עד מעמקי מעמקים, עד רעידת נבכי כל נשמה.
היא רואה בבהירות מזעזעת את העיר הרבוצה על פרשת דרכים חשובה. עיר שהייתה חציה יהודית ואין בה עוד יהודים.
היא רואה את הבתים שאינם ואת היהודים אשר ישבו בהם ואינם.
היא רואה את החיים שהתנהלו בבתים אלה, את חיי הפרט וחיי הכלל, חיי קהילה קדושה שאיננה.
העין רואה הכול והיד רושמת, רושמת באצבעות מעוותות כואבות למען דעת,למען נזכור ולא נשכח; למען נאגור את הדמעה הרותחת שלנו על אבדן קהילתנו אל נאד הדמעות העצום של האומה, אל בית הדווי הכביר שאין משלו אצל שום אומה ולשון.
היה הייתה...
היא עלתה בדם ואש לשמיים, אך חיה בלבנו ותחיה בזיכרון הדורות. לא שכחנו ולא נשכח ולא ניתן לשכוח! אל דמי לנו! ואל דמי לעולם!
יתגדל ויתקדש...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה